קריאה בתורתו של אברהם מסלאו 

אני רוצה לקרוא במסלאו בקול רם, או יותר נכון להעלות את קריאתי בו על הנייר. לא סתם לדון בתורתו, לא רק במקומה בפסיכולוגיה, בתרומתה המיוחדת, בחשיבותה המקדמת. מעבר לכל אלה, פשוט לקרוא בה ולהתפעל. מהפשטות, מאין סוף האמיתות המצטרפות להשקפת עולם ומקצוע קוהרנטית וקולעת. קולעת גם מבחינתי - הן להשקפותיי התיאורטיות והן לחוויותיי האישיות. הכל נוכל למצוא בתורתו של מסלאו, בקיצור, בבהירות, בעמקות שאינה נופלת מעמקותה של תורה שלמה על נושא, אם רק נדאג ללקט יחד את כל ההתייחסויות הפזורות אליו (המכוונות ושבדרך אגב), נגלה אותו בין השיטין ונחשוף את הרמיזות אליו. אם נרצה נשמח לפגוש אצל מסלאו על רגל אחת את משנתו של ויקטור פרנקל כולה על חיפוש המשמעות, את האשמה הקיומית (לעומת הרגשית, הנוירוטית) של מרטין בובר, את מושג האובייקט האבוד או הפירוד מהאם אצל פרויד, בולבי ומרגרט מהלר, את סיפור ילדי המוסדות, את הביטחון הבסיסי של אריקסון, את ברכת התהליכים הראשוניים בבחינתם הלא-מושאית, את ההתכוונותיות והטרנסצנדנציה מבית המדרש הפנומנולוגי, מעל לכל אלה ? תפיסה מתקדמת של המצב הטיפולי, ועוד כהנא וכהנא. אם נרצה, יזכירו לנו  דבריו מחוויותינו או מחוויות יקירינו, ויפעימו אותנו בהמשגתן ובמקום השיטתי שיקצו להן. זה יקרה, למשל, עם חוויות השיא שבצמרת מידרג הצרכים, בין אם בצורתן המיסטית ובין אם בהקשרן הטרגי, כפי שיצוינו להלן.

רציתי ללמד ולימדתי את מסלאו לא רק מצוות אנשים מלומדה. נוסף למסירת הדברים (כולל הדוגמאות היפהפיות שלו) בלשון אומרם, ביקשתי למוסרם בדרך הקריאה, קריאה מחדש, הרמנויטית בכתביו. מבחינה זו, נדמה לי שניסיוני עם תורת מסלאו, אף שאינה התפתחותית, יכול לשמש דגם  לניסיונותי להגיש את התורות ההתפתחותיות השונות בפרשנות שמעבר לפירוש היבש, מזדהה עם נקודת מבטה ההרמנויטית השלמה.

ההתנהגות האנושית כולה הוסברה שנים רבות בפסיכולוגיה על-ידי האינסטינקטים או הצרכים. אפילו האישיות תוארה ברשימות של צרכים (מוריי). רק בשנות השישים החלה מנשבת בפסיכולוגיה רוח חדשה, שהביעה מורת רוח ממושג הצורך ההומאוסטטי. ציפור ראשונה בכיוון, שהתגבש ככיוון ההומניסטי בפסיכולוגיה, היה רוברט ווייט, אבי "מניע הקומפטנציה" (הכשירות). מניע הכשירות, לימד ווייט, אינו "מניע מחסור" דוגמת הצרכים ההומאוסטטיים, אלא "מניע שפע".

הפסיכולוגיה ההומניסטית עלתה לבמה בשנות השישים כ"כוח שלישי" (לפי מטבע של מסלאו, 1960) אלטרנטיבי לביהביוריזם ולפסיכואנליזה, תורות הצורך. הפסיכולוגיה ההומניסטית, ובראשה אברהם מסלאו וקרל רוג'רס, ערערה את מושג הצורך ומעמדו בפסיכולוגיה. היא יצאה נגד הפסיכולוגיה המקובלת, המצמצמת דרך מושג הצורך את האדם ומעמידה אותו על המכנה הנמוך ביותר המשותף לו ולבעלי-החיים.

מסלאו היה ראש החנית של הפסיכולוגיה ההומניסטית ואחד ממייסדי כתב-העת שלה. בהתאם לשלילת הפרדיגמה "המדעית" כביכול של הצורך, היה מסלאו, אף שהחל את מסלולו האקדמאי כתלמיד (וכתלמיד מחקר) של גדולי הביהביוריסטים והנסיינים (טורנדייק, ירקס, הרלו), יותר תאורטיקן מאמפיריקן, פחות חוקר מהוגה. אף שתמיד היה מודע לצורך להתבסס על נתונים, נשען במחקרי ההנעה שלו יותר על "התרשמות אימפרסיוניסטית" מאשר על סטטיסטיקה. הוא מתנגד למיקוד המחקר בהתנהגות חיצונית, מסתייג ממחקרי מעבדה (מוגבלים לרוב לבעלי-חיים), וטוען שאובייקטיביות אינה שוללת ערכים. תורתו מוצעת במודע כאלטרנטיבה הומניסטית לתורות ההנעה (והאישיות) הרדוקציוניסטיות המקובלות.

בדומה לווייט, גם מסלאו עדיין גורס בתורת ההנעה שלו "מניעים" ואפילו "צרכים". קשה, מסתבר, להתגבר על פסיכולוגית הצורך משום שהיא נותנת, בין היתר, מראית מדעית לפסיכולוגיה. אבל לזכותו של מסלאו יאמר: א. על ריבוי הצרכים שמציעות פסיכולוגיות הצורך, מפצה אצל מסלאו מידרג אחד של צרכים. ב. הוא משתמש פחות ב"צורך" (need) ויותר ב"רצון" (desire, want), בחינת איווי או השתוקקות מתוך חסר ((want. המניע שלו הוא יותר כמיהה וחתירה מאשר סיפוק והרגעה. האדם לפי מסלאו הוא יצור חסר ומשתוקק תמיד, אך החסר אינו מובן בהכרח כמחסור. לא כל איווייו של אדם נובעים, כמו הצרכים הפיזיולוגיים, ממחסור ודוחפים לספקו לפי עקרון ההומאוסטזיס (1970 עמ' 30). אפילו לא כל הצרכים הבסיסיים, שלא לומר הביולוגיים, הם הומאוסטטיים. לא הוכח, טוען מסלאו שהמין, האימהות, הצורך לנוח ולישון הם הומאוסטטיים, ודאי שלא הצורך בהגרייה ועוררות או בהנאות החושיות (ממגעים, ריחות, טעמים) אם הן בכלל בגדר של צרכים. אפילו אצל בעלי-חיים קיים, מעבר להפחתת המתח, גורם הדוניסטי (לפי ביטוי של יונג P. T. Young ). במקום במים יבחרו עכברים במים סכריניים חסרי כל ערך תזונתי.

בהסתייגו מפסיכולוגיות הצרכים ותפיסתם ההומאוסטטית ובניסיונו להתגבר עליהן מבחין מסלאו בין הצרכים ההומאוסטטיים הפועלים כ"דחפים" (pushes) לצרכים שאינם הומאוסטיים ופועלים כ"משיכות ( [1](pulls. הפסיכולוגיה הרשמית מצמצמת את כל הצרכים לדחפים ביולוגיים לפי מודל הרעב. אבל הדחפים הביולוגיים אינם האופייניים שבצרכים האנושיים. אופייני יותר הרצון במכונית, בשבח ופרסטיז'ה, בחברה, ידידות ואהבה. להם, שנחשבו משניים, אנו זקוקים לא פחות מאשר למינרלים וויטמינים, הם לא רק נפוצים יותר, הם גם משמעותיים יותר לחיינו. בהם אין בסיס פיזיולוגי של דחף, ואין דחף מנותק מהמטרה שלו ומהפעילות המשיגה אותה. הדחף, המטרה והפעולה מהווים שלמות אחת. בחטיבה שלמה זו שבה הפעולה מספקת לא פחות מהמטרה נעלם תפקידו של הדחף. הפרדיגמה המתאימה לה אינו הרעב אלא האהבה. ברעב פועל האיווי-מתוך-חסר בחינת דחף הדוחף מאחור, ואילו הצורך באהבה פועל בחינת משיכה קדימה. המטרה נעשית בו לגורם המכריע. אין זו המטרה של סיפוק הצורך, המחזירה לשיווי משקל קודם ומגמתה מגמת הסטטיות, אלא המטרה המושכת מכוח עצמה, ועושה את הצורך בה לכוח דינמי המניע את גלגלי הגדילה, ההתעשרות וההתרחבות.

ב"הנעה האנושית" המניעים הם פחות בגדר דחפים ויותר בגדר משיכות. האדם פחות נדחף לפעולה כדי למלא את המחסור. הוא יותר נמשך למטרה ופועל לא כדי להשיגה מבחוץ אלא כדי להגשימה בפעולתו. הוא חותר אליה ולא נזקק או נצרך לה. היא חורגת מעבר לעצמו ומובילה אותו קדימה, לגדילה.

בנוסף להבחנה התיאורית בין צורכי דחף לצורכי משיכה מוסיפה נופך ישותי והופכת לציר תיאורטי הבחנה בין צורכי מחסור (דחפים) וצורכי גדילה (משיכות).

ההבחנה בין צורכי מחסור וצורכי גדילה קשורה בהגדרה מחדש של הצורך: הצורך במהותו אינו דוחף בהכרח להפחית מתח בלתי רצוי ובלתי נעים, כדי להחזירו לאיזונו ההומאוסטטי. בכל התורות הפסיכולוגיות נתפסת ההנעה כהפחתת מתח וחרדה, מתוך הנחה משותפת בעצם לכל הפילוסופיה המערבית מאז הסטואה ? שמצב הצורך אינו מצב נעים ורצוי, והעונג והאושר הם תוצאה של ביטולו. ההנאה היחידה היא הנאת הקלה. אולם הצורך והמתח  שביסודו יכולים להיות חיוביים, מהנים ורצויים, ולהניע לא להפחתתם אלא להמשכם. המתח בצורכי הגדילה הוא מתח נעים ומבוקש, שסיפוקו אינו מחלישו אלא מגבירו. במקום להירגע מתחזקים צורכי הגדילה יותר ויותר עם סיפוקם, וכוחם המניע גדל ואינו נגמר. הפעילות המספקת אותם, המהווה את עצם הגדילה היא מטרה לעצמה ומהנה לכשעצמה (כאופייני לתשעים אחוז מפעולותינו, כפי שציין ורטהיימר). ככזו היא מחזקת את עצמה (לא בלשון הביהביוריסטית אלא כמו בהתבטאות של פיאז'ה), וכל אקט או תכונה של גדילה), וכל צעד בגדילה נעשים מתוך הנאה ורצון.[2] תוצאותיהם האובייקטיביות (בריאות) והסובייקטיביות (הנאה ואושר) של צרכי הגדילה הן חלקים אינטגרליים שלהם (לצד האיווי, ההתנהגות והמטרה). 

צורכי הגדילה מתאימים להגדרת הצורך אם הגדילה עומדת על: 1) חסר הכמה למילויו 2) חסרונו גורם מחלה 3) סיפוקו מבטיח בריאות או 4) מרפא ממחלת החסר (שם 19-20, 144).

לפי הגדרה זו, הנטייה לגדילה, ההפעלה וההגשמה של כל כושר או יכולת אנושית ? היכולת לאהוב,לחשוב, להבין, לאמץ דת, השקפת עולם, פילוסופית חיים, מסגרת ערכים ? היא  צורך ככל צורך אחר. אך כדי להבדילו מהאינסטינקטים האחידים והקבועים של בעלי-החיים, מוטב לכנותו "אינסטינקטואידי", ללמדך שמשום שהוא "חלש" יותר הוא פתוח ללמידה ולהתערבות סביבתית, ולכן ? לתלות ויחסיות חברתית (1967עמ' 77-94, 144, 187, 192). מפני שלקחו כמודל לצורך את האינסטינקט של בעל-החיים, חטאו ליסודות האינסטינקטואליים של האדם, שאחרי ככלות הכל הינו יצור ביולוגי, אבל מעצם טבעו הביולוגי ? יצור תרבותי; מפני שכמודל לאינסטינקט שימשה חית הטרף כמו הנמר והזאב יותר מאשר הצבי, הכלב, השימפנזה, שללו את האינסטינקט כבלתי הולם בפראיותו לטבע האנושי. אבל תפקודיו הגבוהים של האדם אינם פחות צרכים מצרכיו הבסיסיים, שמצדם נקבעים חברתית לא פחות מצרכיו הגבוהים. הצרכים הגבוהים הם תורשתיים וראשוניים בדיוק כמו הצרכים הנמוכים. אם הצורך באהבה הוא תלוי הזנה וסיפוק צרכים ביולוגיים, למה ילדי מוסדות מפתחים פסיכופתולוגיה אפילו בתנאי טיפול פיזי הולם? (1970 עמ' 89) העובדה שהפרת המטרות העליונות היא פסיכופתוגנית, מעידה על תורשתנותן[3]. 

שהרי כל חוסר שחסכו מחליא הוא, כפי שלמדנו, צורך ביולוגי מורש. אדם זקוק לביטחון, להשתייכות, להזדהות, לאהבה וכבוד, ובאותה מידה לידע, לערכים ולאידיאולוגיה, בדיוק כמו שהוא זקוק למזון, לאוויר ולמים, למלח, לקלציום ולוויטמינים. בלעדיהם קיומו בסכנת מחלה או קריסה (1967 עמ' 19-20, 144, 192).

בבחינתם כצרכים אין צורכי הגדילה נופלים מצורכי המחסור, אלא להפך. הם אפילו קולעים יותר להגדרת הצורך במונחי הבריאות והחולי. כי אף שהם "חלשים" יותר, דווקא תסכולם (כפי שמצאו אנאליטיקאים כפרום, הורני וכולי) גורם ניכור, אפתיה, ציניות ונוירוזה, ואילו סיפוקם ? מבריא ויוצר פוזיטיבית בריאות ואושר. אצל בני-האדם אין כמו חסך קוגניטיבי וערכי ותסכולי הגשמה עצמית (1970 עמ' 270) ליצור פתולוגיה (ותפקיד הפסיכותרפיה לשקמם). משום כך הריקנות הערכית נוכח התערערות כל המערכות המסורתיות (דתיות, כלכליות, פוליטיות) היא בימינו הגורם הפתוגני במעלה הראשונה (1967 עמ' 192). צורכי המחסור, "חזקים" וגלויים ככל שהינם, קשורים אמנם (בהתאם להגדרת הצורך) בבריאות (וחולי), אך רק כתנאים, "כקרקע" או כרפואה מונעת. חסכיהם אינם פתוגניים כשלעצמם. 

צורכי הגדילה (וההוויה) הם אפוא החשובים שבצורכי האדם. לא רק שאין כחשיבותם לחיים תקינים, אלא הם היקרים והמשמעותיים ביותר לכל מי שהתנסה בהם (1970 עמ' 99).

לא מילוי המחסור, אומר מסלאו, הוא הכוח המניע העיקרי בחיינו, אלא, אם יש לראותה בכלל כמניע, הנטייה לגדול, להתרחב, להגשים את עצמו ואת כל הפוטנציות האנושיות. ביניהן יש למנות את כשרי הקומפטנציה. מניע הכשירות (הקומפטנציה), אותו ואת מרכיביו (הסקרנות והחקרנות, האקספלורציה והמניפולציה) מזכיר מסלאו עם מליציהם (וייט, וודורט) באהדה, שייך לצורכי הגדילה המקבילים לצורכי השפע (של וייט) בניגודם לצורכי המחסור. כמו תפקודם של האיברים הגופניים כן תפקודיהן של הכשירויות (מוטוריות, קוגניטיביות, אסתטיות) הם צרכים שמילויים מהנה ותסכולם מטריד (1967 עמ' 43, 61, 64). אלא שמסלאו אינו מסתפק בצורכי הקומפטנציה שהם עדיין, לפי בקורתו, "צרכי התמודדות", במונחי הבחנה נוספת שלו בין  צורכי התמודדות ( (striving, copibgוצרכים אקספרסיביים  או צורכי הוויה (המחלקים ביניהם  את ספרו על המוטיבציה והאישיות לשני חלקיו).

המישור "האקספרסיבי" מנוגד למישור "ההתמודדות" וההסתגלות האופייניות לצורכי המחסור, על תפיסת המציאות הסלקטיבית והאינטרסנטית שלהם.

ההתנהגות המתמודדת היא התנהגות פונקציונלית ותכליתית ? הישרדותית, הדורשת למידה לצורך הגשמתה הקונקרטית (1970 עמ' 81) והשפעה מצנרת של הסביבה; ההתנהגות האקספרסיבית לעומתה אופיינית לצורכי ההוויה. היא אינה פועלת במכוון, כפי שניכר באישיות ותכונותיה: איש אינו נוהג בחכמה או בטיפשות מתוך הנעה ומאמץ, אלא פשוט משום שהוא חכם או טיפש. ההתנהגות האקספרסיבית,  מבטאת ללא השתדלות את עצמה ועולמה. היא אינה מנסה לשלוט בעולם, אלא מניחה לו (להזכירנו את דברי היידגר לגבי "המוכן בהישג יד") להיות (Let it be), ורק קולטת, מכירה אותו (Being, B. Cognition) כמות שהוא בהוויתו (שם 166-174).   

הגדרת צורכי הגדילה כצורכי הויה מרחיקה אותם  עוד צעד ממושג הצורך להתמודד וההנעה. את צירוף מושג ההוויה לגדילה מסביר מסלאו: מחשש שפסיכולוגית הגדילה עשויה להטותנו מההוויה להתהוות, כמו שההגשמה העצמית עשויה להטות מההתהוות להוויה, הוא הציע לבסוף (1967 עמ' 42, 68, 69) "פסיכולוגית הוויה", והלך "לקראת פסיכולוגית הוויה" (שם פרק ו', 67-96) שתקיף את שלושת ניסיונותיו הקודמים להסביר את חיי ההנעה האנושיים (כפי שהם מודגמים על-ידי אנשים המגשימים את עצמם): בעזרת מושגי "המטה-מוטיבציה", "האקספרסיה" ו"הגדילה". שהרי מלכתחילה טען שצורכיהם של אנשים המגשימים את עצמם אינם צרכים במובן חמור (הומאוסטטי), והנעתם אינה הנעה אלא "מטה-הנעה". ואילו את המטה-הנעה (שכוחה המסביר עדיין לא הספיק) אפיין כשייכת לחיים האקספרסיביים. לבסוף עשה  את האקספרסיה (משום שהיא מקיפה תחום רחב מהמטה-מוטיבציה) לתכונה של הנעת הגדילה כמטה- מוטיבציה. דהיינו הגדילה בחינת אקספרסיה אינה כרוכה במאמץ, אינה תכליתית (כהתמודדות), אלא פשוט מתרחשת, באופן ספונטני, כחלק מהוויית האדם וכביטוי שלה, כמו פריחת הפרח וזימרת הציפור (1967  עמ' 61,199). כמוה ככל טעם אישי בכל בחירה שהיא, החל במנת קינוח וכלה בידיד או אהוב (שם 39, 42-43, 45, 187).

 יש להעיר: עם כל הבחנותיו, משאיר אותנו מסלאו במסגרת הצרכים או המניעים. אך כשהוא הולך לקראת פסיכולוגית הוויה מרחיק מסלאו מתורת הצרכים לקראת תורה אקזיסטנציאליסית של האדם כהוויה. עם זאת, מקוריותו ופרסומו מתמקדים בתורת ההנעה שלו, ותורתו על מידרג הצרכים נעשתה למקובלת ביותר בגלל פשטותה בכלל וארגון הצרכים בפרט, ומעל לכל משום סממניה ההומניסטיים. 

כנקודת מוצא מתודית לתורת ההנעה ולביקורתו כלפי תורות ההנעה המצויות, משמשת למסלאו, בהתאם להדגשתו בחיי ההנעה את המטרה, עוד הבחנה, הבחנה בין מניעים שאינם אלא אמצעים למניעי מטרה מוחלטים. אדם רוצה בכסף כדי לקנות מכונית, במכונית ? כדי להידמות לשכן, להידמות לשכן ? כדי שיכבדוהו, שיכבדוהו ? כדי שיכבד את עצמו. רוב הצרכים היומיומיים, המיידיים, הם אמצעים בלבד להשגת מטרות יסוד. אותם צרכים בלתי אמצעיים יכולים לשרת מטרות שונות (גלידה ? יכולה להיות בגדר מזון או סימן לאהבה, 1970 עמ' 106), ואותו צורך מוחלט יושג על-ידי צרכים מידיים שונים (רעב ? על-ידי מזון, עישון, שתייה וכולי, שם 36), יחסיים גם לחברה וערכיה, כפי שנראה בהמשך[4].

בעוד שהצרכים היומיומיים המשמשים אמצעים למטרות היסוד הם רבים ללא ספור ומשתנים מאדם לאדם ומחברה לחברה, מספר המטרות המוחלטות מוגבל והן קבועות ובלתי משתנות. הפסיכולוגיה של ההנעה צריכה לעסוק לא בצרכים היחסיים, המכשיריים כדרך תורות ההנעה המקובלות, אלא במטרות המוחלטות שתפגשנה אותה עם מניעי המשיכה, מה גם שהמשיכות הנקבעות על-ידי המטרות שוב אינן אמצעים למטרות אחרות.

תורות ההנעה המצויות, כפי שהן עוסקות במניעים המיידיים הן התנהגותיות ורדוקציוניסטיות שהרי:

א. הצרכים היומיומיים הם צרכים גלויים לעין ומודעים, ולכן ניתנים לתצפית בכל מרכיביהם: הגירוי (המעורר), הדחף (לפי בסיסו הפיזיולוגי), ההתנהגות (אליה הוא דוחף), ואובייקט המטרה (המביא לו את סיפוקו). כבני תצפית הם עושים את הפסיכולוגיה החוקרת אותם להתנהגותנית ? קובעת וממיינת צרכים לפי תופעותיהם הגלויות, אף שאין הן קני מידה מספיקים לאיתור הצרכים הבסיסיים ומטרותיהם הנסתרות ולרוב לא מודעות. כמטים להתנהגותנות, כבלתי תלויים יחסית זה בזה, וכמשותפים לאדם ולחי, מתאימים הצרכים היחסיים, על הדגם הביולוגי שלהם, לטיפול בטכניקות המעבדה הניסויית, המבודדות משתנים בעוד שהצרכים האנושיים מקושרים ביניהם  קודם כל במדרג הצרכים, וכמובן ביחס שבין צרכים מוחלטים ויחסיים. זאת ועוד: ניסויי המעבדה  משתמשים בבעלי-חיים (1970, 26-27). אבל אם כבר עושים שימוש בחיות יש לבכר את הקופים (כפי שעשה אמנם מסלאו בהיסטוריה המחקרית שלו ? עם ירקס והרלו) כיצורים הקרובים ביותר לאדם.

ב. הצרכים המכשיריים מתאימים למודל הדחף ולעקרון ההומאוסטטי השלט בפסיכולוגיה. ממנו, כפי שהוא מדוגם ברעב, נובע האלמנט הרדוקציוניסטי. אבל במקום להצטמצם בטבע החייתי, חייבת תורת ההנעה האנושית להיות "אנתרופוצנטרית" ולחקור את הצרכים האופייניים לאדם. הצורך האנושי מועמד על מטרות ומוגדר בתכונותיו הסובייקטיביות (רצון, שאיפה, כמיהה) שאינן ניתנות לתיאור התנהגותני.  המניעים הפיזיולוגיים שולטים בחיי העכבר ומושג המטרה כמו הדוח הסובייקטיבי זרים לו. אך אם אי אפשר לחקור באמצעות העכבר את המטרה ולהנפיק ממנו דוח סובייקטיבי עליה ועל הרגשות ההנעתיים סביבה, אין לשלול ולדחות אותם אלא אותו (1970, עמ' 20, 37, 56, 1967, עמ 27).   

מסלאו מציג, אמנם, תורת הנעה אנתרופוצנטרית השמה דגש על מניעי המשיכה ועל המטרות הגבוהות, ומעצם התאמתה לאנושי והומני הינה, בניגוד לתורות ההנעה ההתנהגותניות והרדוקציוניסטית, תורה פוזיטיבית, הוליסטית ודינמית (במסורת הפונקציונליסטית של ויליאם ג'יימס, דיואי וכולי (1970 עמ' 35).

תורה פוזיטיבית היא תורה של צמיחה והתעלות המלוות סיפוק, שמחה ואושר. זאת תורה החוקרת את הבריא והנעלה לא פחות מאשר את הפסיכופתולוגי והאומלל. [5]הפסיכולוגיה הקלאסית הגבילה את עצמה למחצית האפלה של המגרש: לתסכול ולקונפליקט, לחרדה ולאשם, לכישלון ולדיכאון. היא לימדה אותנו רבות על מגרעותיו, מחלותיו, חטאיו של האדם אך מעט מאד על הפוטנציות שלו, מעלותיו, שאיפותיו או גבהיו הפסיכולוגיים. את אלה תשלים הפסיכולוגיה הפוזיטיבית. היא תפתח לפני האדם את אופקי גדילתו, יצירתו והגשמתו העצמית, תשחרר אותו ממצוקות ובעיות אישיות, ועם שתעשה אותו ל"אדם טוב" תתרום גם לחברה הטובה[6].

לפי הפרוגרמה של מסלאו, תורת מוטיבציה וערך צריכה להציג כוח פוזיטיבי שישלים את הפסימיזם הפרוידיאני והרלטיביזם הניאו-ביהביוריסטי שעיכבו את חקר הישגיו הגדולים (פילוסופיה, מדע וכולי) של האדם בחקרם רק אנשים נכים ועכברים נואשים.

הפסיכולוגיה הפוזיטיבית שתהיה כנגד אלה אופטימיסטית, תחקור את התפקידים הגבוהים ביותר והמספקים ביותר של האדם החזק והבריא. היא תיקח  כפרדיגמה לא את הנוירוטיים  והסובלים, אלא את בעלי שיעור הקומה והמוצלחים. בהתאם לכך, פונה אמנם מסלאו (כפי שנראה בהמשך) לאותם אנשים מצליחים הנהנים מסיפוק, ותוך הגדרתם כ"אנשים המגשימים את עצמם" הוא חוקר את מאפייניהם.

תורתו של מאסלו מצטיינת גם כתורה הוליסטית בדומה לגשטלט בראשותו של ורטהיימר, או למשנתו של קורט גולדשטיין. תורות ההנעה המקובלות קובעות מניעים שונים, מבודדים. אבל, טוען מסלאו, האדם מונע כשלם, מאורגן, אינטגרטיבי. בצורך לא פועל חלק מהאדם. הצורך, תסכולו וסיפוקו הוא של האדם השלם. האוכל משביע את רעבונו של האדם ולא את קיבתו, וברעב האורגניזם כולו רעב וכל הפונקציות כפופות לרעב. כל תודעתו של האדם הרעב חדורת רעב, וכל כשריו עומדים בשירות הרעב וסיפוקו. הוא אינו מסוגל לעשות דברים אחרים ויישותו כולה מכוונת לרעב: תפיסתו (יתפוס יותר דברי מאכל), זיכרונותיו (יזכור יותר מאכלים), מחשבותיו (יחשוב על אוכל יותר מאשר על בעיה מתמטית), השקפת עולמו וערכיו (לא יחשיב אלא אוכל), וכל חייו בהווה ובעתיד יוגדרו במונחי האכילה. העתיד האוטופי של האדם הרעב יהיה מצב של שפע מזון, ונראה לו שאם הדבר יובטח לו, הוא יהיה מאושר ולא יחסר דבר. באותה צורה, אף שבמידת מה בפחות לחץ, יכולים צורכי ביטחון שאינם באים על סיפוקם לשלוט באורגניזם על כל  תפקודיו, ולהיות המארגנים הבלעדיים של תפיסת העולם וההתנהגות. בחוסר ביטחון קיצוני וכרוני יחיה אדם כמעט אך ורק למען הביטחון. 

הצרכים שולטים באורגניזם השלם לפי מידת הלחץ שלהם, ומידת הלחץ היחסית של הצרכים תיתן להם מקום יחסי בחיי האורגניזם השלם. ההוליזם של מסלאו יוסיף ויבוא על ביטויו בתורה הקובעת, מתוך התייחסות לאדם השלם, במקום צרכים גלויים אטומיים ברמות פירוט שונות (אוכל, מאכל מסוים, חלבונים) ? מערכת כוללנית של צרכים מוחלטים, מקושרים לפי חוזקם היחסי בצורה מידרגית. כי צרכים אינם יחידות מבודדות אטומות ושוות המצטרפות (בדרך אדטיבית) לסכום אריתמטי בצורת "רשימה  של צרכים" (1970 עמ' 25-27, 36, 86) ההופכת את האדם האינטגרטיבי ל"חבילת צרכים"[7]. כל הצרכים קשורים זה בזה ומהווים מערכת שלמה אחת. כל איווי מתעורר תלוי במצב החסר ובסיפוק כל יתר המניעים. אם הוא עולה, פירושו שאיווים אחרים קודמים לו באו על סיפוקם. לעולם לא היה לנו רצון להלחין מנגינות או לבנות שיטות מתמטיות או להתקשט ולקשט את בתינו אילו רוב הזמן היינו רעבים, צמאים, מאוימים על-ידי קטסטרופות, או שנואים על הכול.

כל מניעיו של אדם קשורים זה בזה במערכת אחת מידרגית (היררכית) לפי דגם הפירמידה ההולכת וצרה ככל שהיא מתרוממת. שכבותיה מבוססות זו על זו ארכיטקטונית, ולפי הבנתנו - דינמית: סיפוקו של צורך בסיסי יותר הוא תנאי לעליית צורך במדרגה הבאה (ביטחון תנאי לאהבה, אהבה ? להגשמה עצמית וכולי). זהו כלל  מידרג הצרכים שאינו אלא הכלל היהודי העתיק: אם אין קמח אין תורה[8]. הוא מקשר באופן דינמי את הצרכים המרובדים למבנה היררכי אחד, עם שהוא מניח אותו. מדרג הצרכים מייצג הן את העיקרון ההוליסטי של הפירמידה והן את העיקרון הדינמי המקשר בין שכבותיה.

עקרון הקישור ההיררכי או הדינמי הוא למעשה דיאלקטי כי הערכים הנמוכים אינם נעלמים עם סיפוקם אלא נשארים במצב לא אקטיבי בערכים הגבוהים הנבנים עליהם. ניגודי הערכים (נמוכים-גבוהים) מאוחדים דיאלקטית בהיררכיה ההוליסטית והדינמית. עקרון הקישור נוקט אצל מסלאו בכל התחומים: כבהנעה כן בהתפתחות הילד או בלמידת והתפתחות כל כושר ויכולת (קריאה, ציור מוסיקה ןכולי).

תורתו של מאסלו היא אם כן תורה דינמית בדומה, לדבריו, לתורתם של פרויד, פרום, הורני, רייך, יונג ואדלר. מסתבר שהיא דינמית כמקשרת בין המניעים. תורות ההנעה הרגילות, אומר מסלאו, הן סטטיות. היות ומניעיהן מבודדים אי אפשר להן אלא לציין אותם, נקודה. הן לא מתייחסות לקשר בין המניעים, ואינן נזקקות להבין כיצד הם משפיעים זה על זה, ויוצרים יחד מערך נפשי כללי. לנקודת המבט הדינמית כל מצב של האורגניזם הוא מצב הנעתי, וכל מצב הנעתי מקיף מצד אחד את כל האורגניזם ומצד שני נקבע על ידו בבחינתו כמערך הנעתי שלמי. מצד אחד אדם דחוי ירגיש מתח ואומללות, יפתח או רצון כפייתי לרכוש אהבה או עוינות, ויפעיל מנגנוני הגנה שונים. מצד שני, הדחייה כסיכול של הצורך החברתי תורגש באופן יחסי לסיפוקם ותסכולם של צרכים אחרים.

מעבר לדינמיקת הקשר בין המניעים המונחת ביסוד מידרגם, יסביר מסלאו, תוך שימוש בהבחנתו בין מניעי מטרה ואמצעים, את הקשר הדינמי בין מניעים במושגים פסיכואנליטיים מכאן (א)[9] ובמושגי הניתוב (קאנאליזציה) מכאן (ב).

א. עיקרה של ההנעה, יגיד מסלאו בלשון פרוידיאנית, אינה מודעת. בעוד שבדרך כלל הצרכים הבלתי אמצעיים וחיזוקיהם הם מודעים, המטרות שביסודן אינן מודעות. הקשר בין המטרות והצרכים המשמשים אותן אינו מודע ויכול שלא להיות ישיר (אדם יתאווה לאכול לא לשם פרוטאינים, ויטמינים וכולי, אלא לסיפוק תלות ומרגוע כמו שילד משתוקק לגלידה לסיפוק האהבה), ואפילו (כמו בתצורות התגובה) להיות הפוך. כפי שאנו רואים מקבל מסלאו מהפסיכואנליזה יחד עם הלא מודע את הדינמיקה של מנגנוני ההגנה. הדינמיקה הלא מודעת המקשרת בין צרכים מיידיים (כולל הסימפטומים הפסיכופתולוגיים) ומטרותיהם המוחלטות היא במידה מכרעת, ובייחוד בתופעות נוירוטיות, הדינמיקה הפרוידיאנית.

ב. פרט אליה אחראית לקשר בין המניעים הקאנאליזציה (ניתוב). מסלאו מתזכר את הניתוב כחוב למרפי. מרפי היה הראשון להורות את מושג הניתוב (שאותו לקח מפייר ז'אנט) לציון ההכוונה של הצרכים לאפיקים המתאימים להם, תוך ריסון ושליטה בפורקנות הבלתי מכוונת של התינוק (בגללה ימשיך תינוק, כפי שמציין שפיץ, לבכות מרעב אפילו כשתושם הפטמה בפיו, ויתקשה במציצה). יכולת הניתוב היא בשילתית, אך ערוציה הספציפיים נלמדים בהתאם לתנאים הסביבתיים, ובראשם התכתיבים החברתיים.

מסלאו מכיר בתפקידה המנתב של החברה, הקשור באופיים הפתוח של האינסטינקטים האנושיים. הסיפוק של צורכי היסוד נקבע, לדבריו, בדרך הניתוב, שכן אצל האדם האינסטינקטים אינם מכתיבים התנהגות מוגדרת וקבועה כמו אצל בעלי-החיים. אין הם אלא "שרידי אינסטינקטים" או יסודות "אינסטינקטואליים" בלבד. נותר בהם מהאינסטינקט רק החוסר הקונטיבי בעירומו, בצורת יכולת ופוטנציה של פעולה שנותנת מקום להתערבות הסביבה ופתוחה לתיעול ולמידה (שם 81, 92). צורכי הילד מתנתבים על מה שהחברה שלו מגדירה כמספקים וכנאותים. הניתוב בחינת למידה חברתית[10] מסביר את הקשר הדינמי בין הצרכים, בייחוד בין הצרכים המיידיים והצרכים המוחלטים המתנתבים דרכם.

מניינם של הצרכים המיידיים היומיומיים המשמשים אמצעים למילוי המטרות המוחלטות הוא בלתי מוגבל. כנקבעים חברתית הם משתנים מחברה לחברה ותלויים בתרבות. אותם צרכים מיידיים ישמשו בחברות שונות למטרות שונות, ואותו צורך מוחלט יושג בחברות שונות או אצל בעלי תפקידים חברתיים שונים ? בדרכים שונות. לשם הכבוד וההוקרה ירצה אדם בחברה אחת להיות רופא אליל, בשניה ? סוחר ועשיר.

לעומת זאת, מספרן של מטרות היסוד הוא מצומצם. הן קבועות, אוניברסליות, תורשתיות ובשילתיות. בהן ולא בצרכים שאליהם הן מנותבות תעסוק תורת ההנעה של מסלאו, כפי שהיא מרוכזת במידרג הצרכים.

מידרג הצרכים עונה על שלושת קוי היסוד שלעיל של פסיכולוגיה רצויה: פוזיטיביות, הוליזם  ודינמיות. המידרג הוא פוזיטיבי בחלקו היותר גבוה. הוא הוליסטי ? מייצג את כלל הצרכים או את האדם השלם, אך לא במצבו הסטטי. הכלל של מידרג הצרכים עושה את ההוליזם שלו לדינמי. הגורם הדינמי מקשר את הצרכים המוחלטים לפי הסדר המידרגי שלהם בקשר תוך-דינמי, עם שהוא נותן למערכת כולה כיוון דינמי וגם מאפשר השפעות חיצוניות. שהרי:

א. רק כאשר הצורך הנמוך מתמלא מגיע תורו של הצורך היותר גבוה; עם הסרת הצורך הקודם מהבמה עקב הרגעתו, השקיקה אינה נפסקת אלא ממשיכה ברמה גבוהה יותר.

ב. תלות כל שכבה בסיפוק צורכי השכבה שמתחתיה נותנת מקום למעורבות סביבתית-חברתית בחיים האינסטינקטואליים. אם הסביבה-החברה תספק את הצרכים היותר בסיסיים יגיע האדם לשלבים שמעליהם, ואם לא ? הוא יישאר בשכבות הצרכים המינימליים וצלם האדם ייפגע.

מידרג הצרכים הוא התרומה המיוחדת של מסלאו לתורת ההנעה. תורת ההנעה המקורית של מסלאו מתמצתת כולה במדרג הצרכים בבחינת צורכי יסוד או מטרות מוחלטות.

בבסיסו של המידרג מניעי חסך (הומאוסטטיים מטבעם), בהמשכו מניעי גדילה

והתפתחות, ובראשם (כפועל יוצא מהם) ההגשמה העצמית. מיוחד למסלאו שכלל בין מניעי החסך ביטחון, שייכות, הוקרה, ושראה את כל המניעים, כולל מניעי-העל כביולוגיים ? טבועים, בפוטנציה, מלידה.

אנו למדים ממסאלו כי מניעיו של אדם כפי שהם נחלקים לפי מטרות היסוד שלהם מאורגנים בהתאם ללחציהם היחסיים בצורה מידרגית, פירמידלית מטבעה. בתחתיתה הרחבה של הפירמידה יהיו שכבות הצרכים הנמוכים, הבסיסיים, שאינם דווקא הרבים ביותר אלא החזקים ביותר, קריא, הלוחצים ביותר והכרחיים לעצם הקיום; בראשה ההולך וצר של הפירמידה יהיו המדרגות של המטרות הגבוהות הפחות לוחצות, אך נותנות לקיום את טעמו ומשמעותו.

מעצם טיבם של הצרכים המרכיבים את מידרג הצרכים, ומעצם מבנהו ההיררכי התלוי בחוזקם-לחצם היחסי של הצרכים וקדימויותיו, מייצג מידרג הצרכים את העדיפויות בחיי ההנעה ומוסיף, כאמור, את הקשרים הדינמיים בין הצרכים בצורת כלל המידרג. מידרג הצרכים אינו דגם סטטי המכניס סדר בחיי ההנעה, אלא משקף את הדינמיקה שבתוכו: ככל שהצורך בסיסי יותר מתחייבת מלחציו היותר חזקים לסיפוק הקדימה של סיפוקו. כל עוד לא סופק צורך בסיסי יותר, לא יעלה הצורך שמעליו. סיפוק, לפחות חלקי, של הצרכים בשכבה בסיסית יותר הוא תנאי לעליית הצרכים בשכבה הבאה. צורכי המחסור חייבים לבוא על סיפוקם בטרם יופיעו צורכי ההגשמה העצמית. כי האורגניזם אינו מונע אלא על-ידי צרכים בלתי מסופקים. משסופק צורך בסיסי שוב אין הוא פעיל ומתפקד בחזקת צורך ומניע, ולא נשאר לו אלא לפנות את מקומו לצורך בדרגה שאחריו. לשם כך, אין הוא חייב לקבל את סיפוקו במלוא מאת האחוזים. ככל שהצורך בסיסי יותר, אחוז הסיפוק הדרוש, לפני שתשוחרר הנעתם של הצרכים שמעליו, הוא גבוה יותר, ודרגת הסיפוק של כל צורך בהתאם לשיעורו הדרוש תקבע אם ייכנסו לפעולה הצרכים הבאים ומה תהיה עוצמתם. צורך ב' לא יתפקד כמניע אם סיפוקו של צורך א' לא הגיע לקו האדום שלו, אך יחסית לרמת הסיפוק שמעבר לאותו קו יפעל צורך ב' בעוצמה הולכת וגדלה.   

ספציפיקציה כמותית זו של חוק המידרג נותנת תמונה רב-הנעתית ומרובת קומבינציות אינדיבידואליות. למעשה, כל התנהגות נקבעת על-ידי כמה או כל הצרכים היסודיים ביחד לפי סיפוקם היחסי המשתנה מאדם לאדם. אבל חוק המידרג כפשוטו כפי שהוא קובע (לפני כל ספציפיקציה) את האמת הטריוויאלית שצורך שסופק מאבד את כוחו המניע, נכון רק לגבי הצרכים הבסיסיים, צורכי המחסור, וכפי שנראה להלן אפילו לגביהם הוא משאיר יוצאים מן הכלל, החשובים בעיני מסלאו אולי יותר ממנו עצמו.

ככל שעולים בפירמידה למניעים היותר גבוהים, היותר ייחודיים לאדם, הם נעשים יותר מטרות מושכות ופחות צרכים דוחפים מתוך מחסור. רק הצרכים הנמוכים, צורכי הקיום הביולוגי העירום, הם צרכים במובן המדויק, ההומאוסטטי, הנובע ממחסור ובא על תיקונו במילויו. הצרכים היותר אנושיים, שבהם מעוניינת ביותר תורת המוטיבציה הפוזיטיבית, האנתרופוצנטרית, מעצם האוריינטציה ההומניסטית שלה, הולכים ומתרחקים מהמודל ההומאוסטטי, עד ששוב לא יהיו צורכי מחסור אלא צורכי גדילה והוויה, כלומר צורכי גדילה לקראת ההוויה האנושית בשיאה. אי לכך מתחלקת היררכית הצרכים שכבות-שכבות:

צורכי מחסור או מניעי קיום בחציה התחתון

צורכי גדילה והוויה במחצית העליונה.

בחלוקה משנית, שתחלק את ההיררכיה לשלושה חלקים, יחולקו הצרכים האנושיים:

לצורכי הקיום הביולוגי

מעליהם צרכים שנוכל לכנותם פסיכולוגיים

ובראש צרכים רוחניים שהם עצם צורכי ההוויה עצמם.

הצרכים הפסיכולוגיים מצויים בתווך בין צורכי המחסור וצורכי ההוויה. הם עדיין שייכים לצורכי המחסור אך מתרחקים מהם ומתקרבים לצורכי ההוויה ביכולתם הגוברת להיות, בדומה לאחרונים, צורכי משיכה וגדילה.

דירוג הצרכים המחולקים בדרך זו משקף סימני היכר מבדילים ביניהם:

ככל שהצורך גבוה יותר:

א. ערכו הוא פחות ערך הישרדות ויותר ערך גדילה. משום כך:

ב. הוא מאחר להופיע בפילוגינזה כבאונטוגינזה. פירושו של דבר שהוא מיוחד יותר לאדם. אם הרעב משותף לכל ממלכת החי, האהבה ?לפרימטים, ההגשמה העצמית מיוחדת לאדם (שם 98) ומייחדת את האדם הבשל. למעשה מייצגת היררכית הצרכים שלבים בהתפתחות האדם (אונטוגינטית כפילוגונטית), ומניחה תורת התפתחות לקראת מפותחות המתממשת במלואה בהגשמה העצמית.

ג. עם שהם מייחדים את היצור המפותח ביותר בסולם הסוגים כמו גם בין בני מינו, צורכי הגדילה בבחינתם כצורכי הגשמה עצמית ייחודיים לכל אדם ואדם. בעוד שצורכי המחסור כלליים ומשותפים לכל בני-האדם, ובחלקם לפחות ? לכל בעלי-החיים, צורכי הגדילה הם "אידיוסינקרטיים". כמו ההגשמה העצמית החופפת להם. כמבטאים את האינדיבידואום הייחודי, הם מייחדים אותו לפי הפוטנציות, הכשרונות והכישורים המיוחדים לו ( 1967עמ' 27,37). ההבדלים האינדיבידואליים בצרכים הגבוהים (בהם עצמם ובכמויותיהם) הם עצומים. לא לכל האנשים אותם צורכי דעת או מרכיבי האינסטינקט האימהי, ולא לכולם אותה דרגה (אם בכלל) של צורכי דעת או אינסטינקט אימהי (1970, עמ' 84). בהקשר זה נותן לנו מידרג הצרכים כלי למיון טיפוסים לפי צורכיהם השליטים. זהו מכשיר אורגניזמי-הוליסטי, כי לפיו יתבדלו על רצף אחד בני- האדם השלמים ולא חלקיהם - על רצפים שונים בלתי מקושרים, כנהוג באבחוני אישיות (1970 עמ' 69).

ד. משום שהם חיוניים פחות להישרדות, הצרכים היותר גבוהים לא רק פחות לוחצים לסיפוקם (ולכן אנו עלולים לטעות בהם ולהחליפם באחרים), אלא הם מעודנים, עדינים ופגיעים יותר. ניתן יותר לדחות אותם ולוותר על סיפוקם, וכוחות חיצוניים (משפחתיים, חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וחינוכיים) עלולים יותר לשלוט בהם ולכוון אותם עד דיכוי והכחדה. אולם רגישים ככל שהם לתנאים חיצוניים, אין הם מושפעים מהם מעבר לחוק מידרג הצרכים אלא לשלילה. לכשעצמם אין הם זקוקים אלא לתנאים נאותים שיבטיחו להם חופש ביטוי. לעומתם תלויים צורכי המחסור לחלוטין בחוץ. סיפוקם עושה את האדם לתלותי ולכן מצד אחד סתגלתני[11], קונפורמי, "מכוון לאחר" (במושגי רייזמן) ומבקש להשביע רצון, ומצד שני ? עוין. ואילו הנעת הגדילה אינה תלויה בזולת ואינה שוללת חירות. היא נקבעת מבפנים ולכן כרוכה (כמודגם על-ידי אנשים המגשימים את עצמם) באוטונומיה, אינדיבידואליות ונון-קונפורמיזם ובאותה מידה - בחוסר עוינות.

ה. לעומת הצרכים הבסיסיים שכוחם, דוחק ככל שהוא, הינו פריודי ונעלם כשהם מסופקים, הצרכים העליונים, למרות שהם עדינים ושבריריים, אינם פוסקים ואינם נחלשים. צורכי המחסור (והעונג הכרוך בהם) הם קלימקסיים, רגעיים, אפיזודיים וחולפים. צורכי הגדילה מכוח סיפוקם (המהנה) על-ידי עצם הגדילה, מקיימים מתח לטווח ארוך, ולכן הם יציבים ומתמידים. יתרה מזאת, לעולם אין הם רווים אלא, להפך, מתעצמים עם סיפוקם, שמצדו אינו מוגבל. בעוד שצורכי המחסור באים על סיפוקם על-ידי כמות מוגבלת ומגוון מוגבל של מספקים (אי אפשר לאכול אלא חומרים מסוימים בכמות מסוימת), אין גבול לצורכי האהבה והאחווה, ההכרה והאסתטיקה, אין סוף לווריאציות שלהם ואין גמר להתקדמותם. ככל שממלאים אותם, רוצים בהם יותר ויותר. הפעוט שלומד מילה אחת, נהנה ללמוד עוד ועוד מילים, הוא רוצה לשפר את יכולת הדיבור, הציור, הבנייה, הרכיבה על אופניים, הטיפוס על סולמות וכולי. אדם רוצה עוד ועוד בהשכלה, הבנה אינטלקטואלית, יצירה אמנותית. הוא רוצה יותר ויותר להצטיין במקצועו, להיות אמן טוב, רופא טוב, פסיכולוג טוב, מורה טוב, ובאופן כללי ? אדם טוב. אין אדם, לא כל שכן ילד, שאינו נהנה לגדול ורוצה תמיד להיות גדול וטוב עוד יותר. יסופקו הצרכים העליונים כאשר יסופקו, תמיד יהיה עוד צורך, גבוה ומתקדם יותר, שעדיין לא התממש. הודות להם האדם, כיצור משתוקק מתוך חסר, לעולם (להוציא תקופות קצרצרות) אינו מגיע למלוא סיפוקו, ותמיד נשאר לו עוד צעד לעשותו (1970 עמ' (24-25. תמיד הוא מוסיף להתפתח, להשתפר, להתעשר ולגדול. אבל בצעדו קדימה במימוש צרכיו שוב אין חסרונו מחסור אלא גורם גדילה.

לבעלי-החיים יש אולי רק צורכי מחסור, אך מרבית צרכיו של האדם אינם מוגדרים על-ידי המחסור. אם צורכי ביטחון, שייכות, אהבה וכבוד (צרכים פסיכולוגיים) הם עדיין בגדר צורכי מחסור, אי אפשר לראות ככאלה את הצורך בכבוד עצמי, את הצרכים הקוגניטיביים לסיפוק הסקרנות ולשיטות הסבר, את הצורך לחוות יופי, ליצור, להתבטא וכולי (Toward a Psychology of Being 24, 26). צורכי האדם, צורכי אנוש פר אקסלנס, הם צורכי גדילה, אם בכלל הם עדיין בגדר צרכים. יותר נכון יהיה לראות בהם צורכי-על או מניעי-על. מטבעם צורכי הגדילה הם דינמיים ופרוגרסיביים. הם אינם משאירים את האורגניזם עם עצמו כשהם מחזירים אותו למצבו המאוזן הקודם, אלא חורגים, בשאיפתם קדימה, מעבר אליו. חריגה זו, הטרנסצנדנציה, כתכונה היישותית הבסיסית של ההוויה האנושית, עושה את צורכי הגדילה לצורכי הוויה.

השכבה הראשונה בפירמידה היא שכבת צורכי הקיום הפיזי, הלא הם הצרכים הבסיסיים הביולוגיים או הפיזיולוגיים (במזון, מים, אוויר, טמפרטורה מתאימה, מחסה וכולי), שאומצו על-ידי תורות ההנעה כמודל. כלוחצים שבצרכים הם הראשונים להנעה. אדם שכל צרכיו חסרים יונע בראש ובראשונה על-ידי צורכי הקיום. אם הוא לא ידע לא שובע, לא ביטחון ולא אהבה, הוא קודם כל ירעב לאוכל. ואילו אדם שלא ידע רעב ומחסור יונע על-ידי הצרכים הגבוהים יותר.

הרעב, לפי עצם הגדרתו הוא מצב חירום, ובחברה נורמלית, בדרך כלל ? תופעה נדירה. כאשר אמריקאי אומר: "אני רעב" אין הוא חש כל-כך רעב כמו תיאבון. בהיותם לרוב מסופקים, אין הצרכים הפיזיולוגיים אקטיביים בחיי ההנעה, ורק נכונים, פוטנציאלית, להופיע במצבי חירום.

מעל צורכי הקיום הפיזי בהיררכיה באים צורכי הביטחון ? ההגנה על החיים שמעבר לכאן ועכשיו, הדאגה למחר. הם אמורים הן בביטחון הממשי והן בהרגשת הביטחון, הן בביטחון בקיום בהווה ובעתיד, והן בביטחון בבני אדם שיבטיחו אותו ויגנו עליו כערובה להרגשת הביטחון. הביטחון הפסיכולוגי מתרכז, בייחוד אצל הילד, באמון בבני-אדם שמגינים וסוככים עליו, או ב"צורכי תלות". צורכי הביטחון מקיפים חופש מפחד וחרדה, ביטחון בפני סכנות ופגיעות, זעזועים ותמורות. הם מניחים צורך במשען וביציבות, בקביעות ובעקביות, בחוק וסדר, משטר ומסגרת. לכן מתירנות חסרת רסן מסכנת ילדים ומזיקה להם, וחירות מונחית גם רצויה בחינוכם וגם מבוכרת על-ידם. מאידך, כל חוסר עקביות וחוסר צדק כלפיהם, כמו כל עונש (מעבר לפגיעתו הגופנית) וכל גערה רמה, כל יחס תוקפני ודוחה ? עושים את עולמו של הילד לבלתי בטוח, בלתי חזוי, בלתי מהימן. הם גורמים חרדה ואימה ורק מגבירים את צורכי הביטחון והתלות. כצורכי ביטחון "צורכי התלות" הם יותר מצרכים אנאקליטיים[12], וביטחון בפני אובדן האובייקט, מסתבר (כפי שנראה בהמשך), הוא צורך הביטחון החשוב ביותר של הילד (כפי שנראה בהמשך).

באותה מידה מגבירים את צורכי הביטחון, ההגנה והתלות של ילדים, כפועל יוצא מפחדים, חרדות וסיוטים:

א. כל פציעה, כאב ומחלה.

ב. כל מצב משפחתי מעורער כמו ריב בין הורים, מחלה שלהם, גרושים, מוות.

ג. כל שינוי בסביבה. כל גירוי ומצב חדש ובלתי מוכר וזר, וכל שמעבר ליכולת השליטה וההתמודדות של הילד (להיפרד מההורים, ללכת לאיבוד, לעמוד בלחץ של משימות קשות וכולי). הצורך בביטחון מתבטא בביכור הפמיליארי והידוע. ומי שביטחונו עורער, למשל עקב פגיעה מוחית, דבק, כפי שהראה קורט גולדשטיין, בפמליארי, נרתע מכל דבר לא מוכר וזר, מצר את עולמו ומסדירו בצורה קפדנית ביותר[13].

בדרך כלל, כל חברה דואגת לשלום חבריה וביטחונם, וככל שהיא מפותחת יותר ? בתחומים רבים יותר ויותר. כל חברה מגינה בפני חיות טרף, פושעים, אויבים וכולי, וכנגד כל אנרכיה ותוהו ובוהו היא מקפידה לשמור על הסדר החברתי. החברה המודרנית מוסיפה ושומרת בפני רודנות, שיעבוד ועושק, אחראית כנגד אסונות טבע, נותנת סיוע וביטוח בפני מחלות, רעב וכולי. לכן צורכי הביטחון של האדם המערבי אינם דוחקים ביומיום, והם נעשים למניעים חזקים רק:

א. אצל חולים אנושים[14], נפגעי מוח ונוירוטים (בייחוד הכפייתיים שביניהם שפולחניהם מעידים על צורך חזק בביטחון).

ב. בשכבות שוליות ובמצבי חירום חברתיים ופוליטיים ? כשהסדרים מתפוררים (ועשויים להביא לגלי פשע), כשמשברים והפיכות פוקדים את החברה ומשטרה.

במצב הרגיל יצטמצמו צורכי הביטחון של האדם הממוצע בחברתנו לדאגה למשרה מתאימה, ביטוח לסוגיו (חיים, נכסים, מחלות), חסכונות לעתיד וכולי.

צרכים חברתיים 

צורכי השתייכות וידידות, קירבה ואהבה יעלו וישלטו בחיי ההנעה לכשיסופקו צורכי הקיום והביטחון. אז ישאף האדם יותר מאי פעם לקבל ולהעניק אהבה לידידים, בני זוג, משפחה וצאצאים, וירגיש צורך עז להימצא בחברה, להשתייך לקבוצה לכידה (דוגמת קבוצת החיילים שעמדו יחד בסכנות), לחוש סולידריות ואחווה. בימינו התעצם הצורך במגע חברתי, אינטימיות והשתייכות, נוכח הניכור, הבדידות והזרות עקב התפוררות הקבוצות המסורתיות והתפצלות המשפחה (עם פער הדורות שבה), עקב העיור והאנונימיות בעיר הגדולה, עקב הניעות (מוביליזציה) הרבה ממקום עבודה ומגורים אחד למשנהו. בני דורנו ובייחוד הילדים סובלים ביותר מחוסר שורשיות בגלל אותו שינוי תכוף במגורים המנתק מהמשפחה, משכנים ומחברים, ומרחיק אדם מ"הבית" כדי למצוא את עצמו כל פעם מחדש אבוד בסביבה זרה.

הרעב המודרני להשתייכות ואהבה גורם לפריחתן של קבוצות האימון לסוגיהן, להתפתחותן של קבוצות נוער מהפכניות, כמו גם (אם רשאים אנו להוסיף על דבריו של מסלאו) לאהבה החופשית, שלמעשה אינה משביעה את הצורך האמיתי המניע אותה.

אהבה אינה סינונימית למין. נתינתה לא פחות חשובה מקבלתה. להפך, איננו נדחפים אלא נמשכים לאהוב, לא בשל תגמולים אלא מתוך ספונטניות וגדילה, והיא יכולה להעניק חוויית שיא של יראה והתפלאות (45/ 1970).

הרעב לאהבה הוא מקור למחלה כמו הרעב לוויטמינים. סיפוקו גורם להיעלמותו. אם לא מקבלים אהבה לא מסוגלים להעניק אהבה, אך הבריאים שצורך האהבה שלהם סופק זקוקים פחות לקבלה ומסוגלים יותר לתתה. אהבתם היא אהבת הוויה (B Love) ולא אהבת מחסור ((D Love (1967 עמ' 39-40).

פסיכולוגים יודעים זה מכבר שחוסר אהבה בילדות הוא הגורם העיקרי לקשיים ובעיות, ושהפרת צורכי האהבה וההשתייכות בחברתנו (שנוטה לאמביוולנטיות אם לא לטבואים כלפי גילויי אינטימיות ורוך, כולל ביחסי מין) היא המקור העיקרי בימינו לפסיכופתולוגיה.

כנגד זה סיפוק צורכי ההשתייכות והאהבה יגרום לאדם שירגיש את עצמו ראוי לאהבה, ויעשהו מסוגל לקבל בני-אדם, לאהוב אותם ולהזדהות איתם. אדם שצרכיו אלה סופקו יהיה פחות אנוכי וקטנוני ויותר אדיב, חברותי, ומזדהה עם מטרות חברתיות60, 72/ 1970 ). אדם נאהב יהיה לאדם אוהב, אוהב אדם ואוהב אמיתי של חבריו. הוא יגיע לצורכי האהבה האמיתית, להעניק יותר מאשר לקבל אהבה. בהשוואה לצורך לקבל אהבה ( שקרוב יותר לצורכי המחסור), הצורך לאהוב מתאים לצרכים היותר גבוהים, צורכי המשיכה, הגדילה והטרנסנדנציה. אפשר לומר שהאהבה היא דיאלקטית ? היא עולה עם הדרגות של היררכיית הצרכים ונעשית עשירה, ערכית ומשמעותית יותר.

למעשה קובע מסלאו את האהבה האמיתית, הנותנת, בתחום ההוויה והאקספרסיה. הוא מגדיר אותה במונחים אקזיסטנציאליסטיים-היידגריאניים כ"דאגה" (192-3 1970 ) וכ"טרנסצנדנציה". לדבריו, האהבה האמיתית היא אחת הצורות המושלמות והמספקות ביותר של החריגה מעבר לאני (שם 165, 194, 199) או של גורמי חוויות השיא[15]. ככזו היא מספקת את עצמה ואינה אנאקליטית (תלויה בתגמולים) נוסח פרויד (שם 190, 192). כמו כן, כפי שהורה אריך פרום (מסלאו מתייחס בייחוד לספר "האדם לעצמו" 1965) היא הדרך היעילה ביותר לגישור התהום בין שני בני-אדם מבודדים ביסודם (שם 194).

ייתכן ששורש ההבחנה בין קבלת אהבה להענקתה היא ההבחנה הקבליסטית (האמורה ב"שפע") בין הרצון לקבל והרצון לתת. עליה, כפי שהיא מודגשת על-ידי הרב אשלג (מתרגם ומפרש "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות") מושתת כל המבנה הקבלי של "האור החוזר" (מ"המסך"), עם "הפרצופים" ו"שעורי הקומה" התלויים בו. הרצון לקבל נובע מ"העדר", ולמעשה נותן דרכו, בחינת החסר המגדיר את הצורך, ביטוי להומאוסטזיס. בעירומו הוא מגלם את הצרכים הגופניים, שנאמר: "כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו הוא נקרא גישמי". ובצורה כללית יותר הוא עומד אצל הרב אשלג ביסוד חלוקה המזכירה את החלוקה המידרגית של מסלאו. כי הרב אשלג מקביל את ארבעת סוגי היש: דומם, צומח, חי, מדבר לארבעה חלקים של הרצון לקבל: א. רצון לקבל כדי להתקיים ב. רצון לקבל מותרות מעבר לקיום (תאוות בהמיות) ג. רצון לקבל תאוות אנושיות (חברתיות)) כמו כבוד ושליטה ד. רצון במושכלות המתקבלות לא מהרצונות הנמוכים ממנו (שני הראשונים) ולא מבני מינו (השלישי) אלא מבחינה גבוהה ממנו, הבחינה הרוחנית של החוכמה (הרב אשלג, "מבוא לזוהר" י"ט-כ"א).  

צורכי הערכה ? עמד עליהם אדלר, ויותר ויותר פסיכולוגים והוגים (ק. רוג'רס, איין ראנד) מכירים היום בחשיבותם, מציין מסלאו. הם אמורים בהערכה וכבוד עצמי כמו בהערכתו והוקרתו של הזולת אותנו. בהתאם לכך נחלקים צורכי ההערכה לשניים: א. לשם ההערכה העצמית ? צורך בתחושת כשירות (קומפטנציה) ושליטות (mastery), כוח והישג, המניחים צורך בעצמאות וחירות. לכן כאשר נרמסות החירויות (חירות המעש ? כל עוד אינו פוגע באחרים, חירות הביטוי והדיבור, חירות המחשבה, החקירה והגישה למקורות מידע) יוצאים אנשים להגן עליהן בחירוף נפש, בדיוק כמו בשעה שמופרות הזכויות הכרוכות בביטחון (זכות להגנה, ליושר וצדק, לסדר חברתי וכולי).

צורכי ההערכה השונים מספקים את הצורך הכללי בתחושת ערך עצמי ובביטחון עצמי1970)עמ' 60) הן, לפי הבנתנו, פנימי והן (קשור בהערכת הזולת) בקרב אנשים.

ההערכה מצד הזולת מתפרטת לצורך בתשומת לב, אישור והוקרה, וצורך במיצב (עד צורך בשלטון) והכרה (עד צורך ביוקרה ושם טוב).

הפרתם של צורכי ההערכה תתבטא ברגשות נחיתות,חוסר אונים וישע ותוביל בגללם לייאוש ולחיפוש קיזוזים בדרך נוירוטית. בייחוד מסוכנת לבריאות הנפשית הסתמכות בלעדית על דעת הזולת. זו תורמת להערכה העצמית רק במידה שהיא מתאימה לתחושת הכושר והערך העצמי. האדם הבריא בנפשו מבסס את הערכתו העצמית על הכרת עצמו כאדם ראוי ועל הכבוד הראוי שירחש לו הזולת ולא על סממניו החיצוניים (סטטוס, פרסטיז'ה).

צרכים קוגניטיביים

הצרכים הקוגניטיביים שידרשו את סיפוקם כשיסופקו צורכי הקיום והצרכים החברתיים שייכים לצורכי הגדילה, והם מתחלקים לשתי קבוצות:

צרכים לרכישת ידע ומידע יבואו לפני צרכים להסבר והבנה כוללנית. אלה הם הצרכים האינטלקטואליים של התפישה והשכל להכיר וללמוד את העולם, לדעת כיצד בנויים הדברים וכיצד לעשות דברים. ביסודם עומד הצורך לספק את הסקרנות, המצוי כבר בקופים (הבודקים ומפרקים חפצים, מחפשים תוך שרבוב אצבע בחורים וכולי). הסקרנות אינה תלויה ברעב, מין, פחד וכולי (כפי שהוכיחו מחקריו של הרלו). היא חזקה בגילים הרכים (אף יותר מאשר בבגרות), כנראה משום שהיא מורשת (ומכאן ? מטרה יסודית), והסביבה מתערבת רק להפחתתה. אין צורך ללמד ילדים להיות סקרניים, אך אפשר "ללמדם" שלא להיות סקרניים. החדש, הלא ידוע, לא מאורגן, לא מובן ? מסקרן, ואינו מרתיע אם אינו מופרז. רק נוירוטים ונפגעי מוח דבקים, מתוך צורכי הביטחון הקיצוניים שלהם, בפמיליארי ומפחדים מהבלתי מוכר והזר.

אחרי הצורך לדעת בדייקנות פרטים (דברים, עובדות מאורעות) מבודדים, עולה הצורך להבין הקשרים ומערכות רחבות (של ידע, ערכים וכולי) ולרדת לחקר משמעותם. מדובר בצורך לנתח, למצוא יחסים וקשרים, לארגן ולהסביר, להביא לכלל שיטתיות (סיסטמטיזציה), ולעצב תורות ספציפיות והשקפות עולם ופילוסופיות חיים כוללניות. כמו שאדם זקוק לאור שמש, קלציום ואהבה, כן הוא זקוק להבנה, מסגרת ערכים, פילוסופיית חיים, דת, לחיות לפיהן ולהבין לפיהן (1967, 192).

הצרכים האינטלקטואליים, הן לידע והכרה והן לדעת מקיפה והשקפת עולם קוהרנטית, מסייעים למלחמת הקיום, להסתגלות ולצורכי ביטחון, סדר ומשטר. לכן, כל הפרה שלהם תסכן ותאיים על הקיום, וכל הגבלה של השימוש החופשי בהם תגבירם ותעורר להגנה עליהם. הם כרוכים בצורכי הביטחון משום שמצד אחד הם מניחים אותם ומשרתים אותם ומצד שני ? עלולים להיפגע על ידם.  

חופש מחרדה ישחרר את האדם לעסוק בתורה לשמה, וייתן מקום הן להכרת הממשות כמות

שהיא לעצמה והן לאומץ ולחירות הדרושים לחקירתה. החרדה היא אויב הסקרנות והדעת. במצבי חרדה (כמו כשהאם נעלמת מעיני התינוק!) נבלמת הסקרנות ונהרסת, וכדי להימנע מפחד האמת נמנעים בני האדם לא אחת מידיעתה (כמו הגרמנים והפולנים שחיו ליד מחנות הריכוז). הפחד מידיעה (המייצג את הנטייה הרגרסיבית בתחום הקוגניטיבי) כל כך מהותי לאדם, שכל הדתות מכילות אותו במיתוס כבאיסורי ידיעה (כמודגם בווריאציה כלשהי של סיפור עץ הדעת), תוך הקצאתה לרשותו הבלעדית של האל. אבל כשם שהידיעה מסייעת להישרדות, כן היא עוזרת להתגבר על הפחד ממנה עצמה. כשהיא הופכת את הלא מוכר למוכר, היא מפרקת את האיום שבלא מוכר, עמום, חבוי, מסתורי, ועושה אותו ניתן לניבוי ולשליטה.

אפשר לומר שהצרכים הקוגניטיביים מתחלקים (פחות או יותר לפי שתי מחלוקותיהן) לצורכי מחסור המסייעים לביטחון ולמעשה לכל הצרכים הבסיסיים (ולהישרדות), ולצורכי גדילה והוויה כוללניים יותר. כצורכי גדילה, אקספרסיביים, המתבצעים ללא מאמץ מקיפים הצרכים הקוגניטיביים ידיעה לשמה, הבנה לשמה והכרת הוויה (Toward a Psychology of Being 62-64).

כוח ההנעה של הצרכים ההכרתיים לשמם חזק, וחלקם בחיים המשמעותיים עצום. מילויים נותן הרגשת סיפוק סובייקטיבית רבה, והפעלתם המהווה מטרה לעצמה, ללא שייכות להישגיהם (שרק בהם הכירו הפסיכולוגים עד כה, להוציא כמה יוצאים מהכלל כמו ק. הורני ואריך פרום), נותנת לחיים ייעוד ומשמעות ויכולה להגיע ל"חווית שיא". רגע של תובנה יכול להיות חוויה מאושרת ביותר שתעשיר את האדם לכל חייו. לכן עמוסות תולדות האנושות בדוגמאות של אישים שחקרו, הסבירו וגילו אף נוכח סכנות קשות, אפילו לחייהם. האנושות ידעה רבים כדוגמת גלילאו, שהקריבו רבות על מזבח הדעת.

הצרכים הקוגניטיביים לא נחקרו, ולא הובנה לא הדינמיקה שלהם ולא הפתולוגיה שעקב הפרתם אלא על-ידי מעטים (שילדר במסגרת הפסיכואנליזה, ורטהיימר, מרפי והאש [Asch] במסגרת האקדמאית). אבל אין ספק שתסכולם גורר פסיכופתולוגיה. מסלאו טוען שהוא עצמו ניתקל במהלך ניסיונו הקליני (12 שנים) והמחקרי (20 שנה) במקרים ברורים של "פתולוגיה קוגניטיבית" שסימניה (שעמום, דלדול אינטלקטואלי, חוסרחיות ומוטיליות, שנאה עצמית) נעוצים בסיבות קוגניטיביות (ניהול חיים חסרי שחר, סביב עיסוקים ומשרות טפלות, כפי שאופייני לנשים רבות). כמה מהמקרים הללו (שהשתתפו באחד ממחקריו התרפויטיים) ? כמו אחת מהפציינטיות שלו, בוגרת קולג' שעבדה בבית חרושת למסטיק וסבלה מאינסומניה, חוסר תיאבון, הפרעות בווסת, שעמום ? נושעו בעזרת "תרפיה קוגניטיבית" ? חידוש לימודים, הסבה מקצועית וכולי.    

הטענה של מסלאו לפתולוגיה קוגניטיבית מקבילה לדעה הנפוצה בחוגים הומניסטיים בעקבות ויקטור פרנקל, ש"הזעקה למשמעות" היא גורם פתולוגי ממדרגה ראשונה. מסלאו עצמו מציין, שלפחות מה שהוא מתאר כצורך בדעת כוללנית אם לא ב"הכרת הוויה" נתפס ומובן כחיפוש אחר משמעות (1970 עמ' 50).

"הכרת הוויה"  היא הכרה ספוגת אהבה, לא רציונלית, קדם-מילולית, מטפורית, אינטואיטיבית, אסתטית, המספקת את כל עושרו של העולם, שהמופשט, המילולי, המושגי אינו יכול לו. למעשה, הכרת ההוויה המתנהלת בדרך התהליכים הראשוניים, שייכת פחות לתחום הקוגניטיבי במובנו המדויק ויותר לשכבת המידרג הבאה, "האסתטית", או לגבול שביניהם.

צרכים אסתטיים

השכבה האחרונה בפירמידה היא שכבת הצרכים האסתטיים. הם מתייחסים, כמובן, לצרכים אמנותיים ? ליצור וליהנות מאמנות: ספרות, מוסיקה, ציור וכולי. אבל הם כוללים כל הנאה מיופי. מאסלו משוכנע (ומתבסס על בדיקה קלינית של מדגם נבחר) שלפחות לרובנו יש משיכה בסיסית ליופי ורתיעה מכיעור, והיא כמעט אוניברסלית אצל ילדים[16].

האסתטיקה למסלאו אינה אמורה רק ביופי כפשוטו, אלא בעיקר ביופי בחינת הסדר וההרמוניה של העולם. היא מתחילה בהתפעלות מיופי של יצירת אמנות, נוף, אדם, שיכולה כשלעצמה להיות חוויה של התרוממות רוח, ומגיעה (אולי רק אצל יחידים שהתברכו בכך) "לחוויית שיא" אסתטית, שחווה את ההוויה ביראה ופליאה כטוטליות של סדר והרמוניה. חווית שיא רליגיוזית מיופיה של הבריאה באה לידי ביטוי נפלא באחד מפרקי תהילים (י"ט):

"השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום מביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת. אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם. בכל הארץ יצא קולם, ובקצה תבל מיליהם."

ההתפעמות האסתטית מפלאו של עולם יכולה מטבעה הטוטלי להגיע לחוויית ההתעלות הדתית-מיסטית שמסלאו מכנה "חוויית שיא". ובכל הספרות אין כפרק אחר (פרק ח') בתהילים להביעה:

"אדוני אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם. כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מאלוהים, וכבוד והדר תעטרהו."

תיאור נפלא זה של חווית היופי הדתית נותן ביטוי לחוויית השיא בשיאה. אך כל חוויות השיא כחוויות הוויה מייצגות את הצרכים האסתטיים. הפסיכולוגיה לא נגעה כלל בצרכים האסתטיים, אומר מסלאו. הוא עצמו אינו מרבה לדבר עליהם במישרין, וטבעם נשאר מעורפל. אך אין ספק שהוא מזהה אותם כחוויות דתיות שלא לומר כולל אותן ביניהם. ייתכן שלקח את "המניע האסתטי" מוויליאם ג'יימס, שמצד אחד מצביע על ביטוייו הרבים בדת ובפולחן (במקצב התפילה ונעימתה ובנגינת העוגב, בצלמים, בציורי הקיר, התקרה והרצפה, בוויטראז'ים, וכן בפאר ובעושר של נושאי התפקידים ההיררכיים, על תואריהם, כבודם, לבושם היקר וכולי), ומצד שני רואה את חוויית היופי כחלק מהחוויה הדתית:

"גם בימינו מתרשמת רוחו של האדם הדתי ביותר מן האימה ומן היופי שבתופעות, מן ה'הבטחה' שבזריחת החמה ושבקשת אשר בענן, מן ה'קול' שברעם, מן ה'עדינות' שברביבי הקיץ, מן ה'נעלה' שבכוכבים..." (ג'יימס תשי"ט 326, 300-301).

ואומר ויקטור פרנקל: "כל אמת שמעיינים בה עד הסוף פירושה אלוהים, וכל יופי שאוהבים אותו עד הסוף הנו חזיון אלוהי" (פאברי 1983 עמ'  180[17]).

במובנם הדתי באים הצרכים האסתטיים על סיפוקם בחוויות השיא וניתן ללמוד מהאחרונות על הראשונים.

חוויות השיא מקיפות ניסיונות אסתטיים כפשוטם (מנוף, ספר, ציור, מוסיקה וכולי), ניסיונות יצירה אומנותית, ניסיונות מיסטיים, דתיים ופילוסופיים, ניסיונות של תובנה (תוך קריאה, עבודה מדעית, תהליך טיפולי וכולי) וניסיונות אהבה (1970, עמ' 67-69, 75, 90). אך הדגם שלהם הוא הניסיון האסתטי-מיסטי של התפעמות מההוויה עד כדי אקסטזה דתית.

חוויות השיא והכרת (= אהבת) ההוויה כניסיונות התמזגות קדם-מושאיים

חוויות השיא מוגדרות כחוויות הוויה או מצבי הוויה (1967 עמ' 44)[18]. הן משיגות, בתמציתה, את ההוויה שאליה חותרים צורכי ההוויה כחלק משמעותי ביותר של צורכי הגדילה וההגשמה העצמית. מבחינה זו, כשיאי ההתנסות בהוויה, הן נושאות את שמן: "ניסיונות או חוויות שיא" (Peak Experience). מספר מאפיינים לאותו שיא:  

חוויות השיא הן קלימקסיות, וככאלה ? מצבים (מצבי הוויה) חולפים, בודדים, נדירים, אך מעשירים את האדם לכל חייו, והם אב-טיפוס של הגשמה עצמית בבחינתה כגדילה והתעשרות תמידיות. לכן מצד אחד, ניסיונות השיא של אנשים שמצליחים להגשים את עצמם תכופים ועצימים יותר (שם 91, 145); מצד שני כל המתנסה בהם הוא, לפחות זמנית, אדם המגשים את עצמו על כל המתלווה להגשמה העצמית. אלה הם רגעי הזהות והאינטגרציה מעבר לכל הפערים: בתוך האדם ובתוך העולם, בין בני-אדם, בין האדם והעולם, וכולי (שם  194-195). אלה הם רגעי האושר הרב ביותר, האינדיבידואציה, הבגרות והבריאות הנפשית המקסימלית (שם 91, 98, 107).

כמצבי הוויה אקוטיים, מצטיינים ניסיונות השיא בטרנסנדנציה, כלומר בחריגה מעבר לאני אל האובייקט הנחווה, עד כדי התלכדות אתו לאחדות מקיפה. בחוויות השיא נעשה האדם אחד עם העולם או המושא ? איש עם זולתו, אוהב עם אהובו, אם עם ילדה, יוצר עם יצירתו, והם מהווים אחדות נפלאה "מעבר לפרט, ליומיום, לחברה, למציאות, לכליון; דבקות שבאמירת 'הן' למכלול (החיים) שקיים ועומד בעוצמתו בכל החליפות, פנתאיזם של השתתפות בשמחה ובצער, הרגשת האחדות של כוח היצירה וההרס".